מאוחר.

דני ואני בסלון, מול הטלויזיה.

דפיקה בדלת.

מבט חטוף בשעון. מי בא בשעה כזו?

אין הרבה זמן למחשבה.

הדלת נפתחת לאט. איל נכנס.

הלב צונח. הרגליים מסרבות לקום. הדם אוזל מהגוף.

קרה משהו...

שברי מחשבות בחלקיקי שניות, שמחברת אותם תחושת-בטן איומה. משהו קרה. משהו רע. משהו נורא.

איל? בשעה כזו?

תחושת חדלון נוראית. העולם מסביב מתהפך ומתבלבל. מה קרה? מה לא בסדר? למי קרה משהו? איזה אסון הביא אותו עכשיו אלינו?

והוא, עוד מהדלת: "אמא, אבא, זה עידו. הוא הלך קצת לאיבוד... אבל הם בדרך אליו. מחפשים אותו. אמרו שיודעים איפה הוא. הבטיחו שימצאו אותו. שיגיעו אליו בקרוב...".

השמיים נופלים ממעל. הכל סוגר מסביב. המוח אינו קולט. כל תא בגוף נקרע, זועק. סכין חדה של כאב ננעצת בעוצמות אדירות בכל חלק של הגוף. הנשימה נעתקת. אין אוויר...

ניר וענבר נכנסים עם אדם נוסף. התיק שבידו מסגיר. רופא. רופא? רופא מביאים כשמתרחש אסון. לא. לא. לא. לא יכול להיות.

מה הם יודעים שאנחנו לא מבינים? לא קולטים?

משחררים את הרופא ונשארים עם עצמנו. עם עצמנו ועם כל העולם. איל וניר "מחוברים" לכל מכשירי הטלפון. מנסים להתקשר ליפעת, הנמצאת בדרכה לאיסלנד. מדברים איתה מיד כשהיא נוחתת. מדברים, וחוזרים ומדברים עם חדר המצב של משרד החוץ. עם שגרירות ישראל באוסלו (הממונה על איסלנד). עם קונסולי הכבוד של איסלנד בישראל ושל ישראל באיסלנד. עם מומחים בחילוץ והצלה. עם משטרת איסלנד. עם מפקד יחידת החילוץ וההצלה באיסלנד. עם ועם ועם... מנסים לברר, לשאוב מידע. לשכנע שיעלו מסוק לחיפושים.

בין לבין מעדכנים:

עידו התחיל היום את הטיול.

התקשר ליפעת בלונדון... הוא זקוק לעזרה... הוא בתוך סופה... הכל סביבו לבן... השלג שיורד כיסה את השביל והוא אינו מצליח למצוא אותו... לא מוצא את דרכו לבקתה... קר לו... הוא זקוק לעזרה...

יפעת הצליחה לדלות עוד פרטים שיעזרו באיתור לפני שהשיחה התנתקה. מישהו ממשטרת איסלנד הצליח לדבר איתו. הם יודעים בערך איפה הוא נמצא... האיסלנדים הוציאו את יחידת החילוץ וההצלה מהישוב הקרוב. 70 איש מחפשים... הסופה כה כבדה והערפל כה סמיך שאי אפשר להיעזר במסוק. יפעת טסה מלונדון לאיסלנד. קונסול הכבוד של ישראל יחכה לה בשדה התעופה. תצטרף לחיפושים...

 

רק שלשום, ביום שישי, נפרדנו מעידו בנתב"ג. עידולי שמח, מחייך, לבוש בחולצת טי שחורה ובג'ינס שגולש כלפי מטה.

- "תשמור על עצמך ותשמור איתנו על קשר".  

- "אמא, מה את דואגת? אני נוסע לאחד האזורים היפים בעולם. בעוד חודש וחצי אני פה לחתונה של ניר וענבר".

חיבוק חזק. נשיקות. והוא נבלע בתוך הכניסה. טס ללונדון.

למחרת, בשבת, טס לאיסלנד, שם התכוון לטייל שבועיים.

ועכשיו...

מה פירוש "הלך קצת לאיבוד"? מה זה "מחפשים אותו"?

המוח אטום. הלשון דבוקה לחיך. כל מילה נוספת מגבירה את האפלה. כל שביב מידע נוסף מגביר את תחושת החידלון. את האפסות.

והמחשבות, המחשבות על הילד שלך שנמצא לבד לבד אי-שם בארץ לא-נודעת, אי-שם במרחבי ישימון השלג הלבן. הילד שקר לו. והרצון האדיר לחבק... לחמם... להוביל למקום מבטחים...

לקוות, לקוות, לקוות!!! לקוות לטוב!!! לא לתת למחשבות רעות לחדור!!! להאמין שימצאו!!! בטוח ימצאו!!! הרי אמרו שיודעים היכן הוא, אמרו שיגיעו אליו. והוא אמר שיצליח להחזיק מעמד...

המוח אינו חושב – אבל מוטרף ממחשבות. ותוך כדי קשרים טלפוניים מעלים רעיונות. מה עוד ניתן לעשות??? למי עוד ניתן לפנות??? מי עוד יכול לעזור???

ניר לוחץ על האיסלנדים להעלות מסוק לאויר. מבטיח שנישא בכל עלות. התשובה חד משמעית, כואבת: משתוללת סופת שלגים חריגה בעוצמתה - תנאי מזג-האויר כל-כך גרועים... לא רואים ממרחק של מטר. אין סיכוי למסוק. אנשי צוות החילוץ וההצלה מיומנים. הם יעשו כמיטב יכולתם...

בירורים על טיסות לאיסלנד. איך מגיעים הכי מהר... נתארגן מהר... נגיע...נצטרף למחפשים...

הזמן עובר, אבל העולם עומד מלכת... אין שום דבר חדש... אין בדל מידע...

יפעת כבר באיסלנד.

3:00 לפנות בוקר. בבית נאספו בני משפחה נוספים. כולנו דרוכים, מתוחים, דואגים ומקווים.

חייבים לשמור על תקווה...חייבים להאמין שהכל יסתדר... שעוד מעט נתעורר מחלום הבלהות המסוייט אל מציאות נורמלית...

ואז –

אל תהומות החשיכה...

טלפון מאיסלנד.

אנשי החילוץ וההצלה מצאו...על ההר...הם חושבים...מבקשים סימנים מזהים של מעיל... של תיק... של בגדים...

לללללאאאאא........

הלב נקרע כבאיבחת-חרב. הילד שלי!!!

לא רוצה להבין. לא רוצה לקלוט. לא מוכנה לקבל.

אבל המציאות אכזרית! אוי, כמה אכזרית!!!

יפעת בדרך ל-Hella. נוסעת "לפגוש" את עידו. לזהות.

הדחיפות בזמן אינה מאפשרת את הלוקסוס של שקיעה. של התנתקות.

צריך להגיע אל יפעת, ומהר.

מתייעצים ומחליטים:

ניר יישאר איתנו, ינהל את העניינים מפה.

איל ייצא בטיסה הראשונה האפשרית לכיוון איסלנד ויחבור ליפעת. יחד יארגנו את העניינים המינהליים שם, וישובו הביתה.

איל בדרכו לאיסלנד. שעות ארוכות של טיסה, לבד עם עצמו ועם מחשבותיו.

ניר, שויתר על הטיסה לאיסלנד כדי לרכז את החמ"ל בבית, דואג להכין ולבצע את מה שצריך. וצריך. כמה הרבה צריך!

לפנות בוקר, ב-Hella שבאיסלנד, מזהה יפעת את עידו.

איל מגיע אחר הצהריים. כל משרדי הרשויות סגורים. רק למחרת מתאפשר סיום כל ההליכים.    

ואז – הביתה.

שלושה אחים במטוס.

אחד מהם - בארון.

טיסה ללונדון. נחיתה. העברת הארון למטוס "אל על" על ידי חבריו של עידו. יפעת נפרדת זמנית. תארגן את חפציה ותגיע ארצה בטיסה הבאה. איל ממשיך עם עידו הביתה.

דני, ניר, חגית, ענבר ואני – בבית. ממתינים. ימים ארוכים, ימים ללא התחלה וללא סוף. ימים של ציפיה מורטת עצבים. ימים של דאגה.

הבית מלא. בני המשפחה והחברים הקרובים איתנו כל הזמן. עוטפים בחום ומחבקים, דואגים ומגוננים. רבים מגיעים. קרובים, חברים, מכרים. של עידו, של איל, של ניר, של יפעת, שלנו. נכנסים כאילו על קצות האצבעות, מהוססים ונבוכים. ואנו – "משובללים" בהוויה הבלתי נתפסת, ביגון הנורא, בוהים בנכנסים. מנסים לא להכביד על מי שבא לחבק אותנו בכאבנו. להביע תנחומים. לנסות לנחם.

רביעי לפנות בוקר. נתב"ג. הטיסה מלונדון נחתה. אוספים את איל מ'אולם מקבלי הפנים'. אי שם בירכתי שדה התעופה, עוצר לידנו האמבולנס. הדלתות האחוריות נפתחות ונחשף ארון לבן. בכי בלתי נשלט של כולנו. מסך של דמעות. נגיעה. מניחים שושנים אדומות על הארון הקר. דלתות האמבולנס נסגרות. יוסי הנהג מבטיח לנו שישמור על עידו ככה. בארון. שאף אחד לא יגע בו.

לקראת הצהרים מגיעה יפעת מלונדון. ניר מביא אותה משדה התעופה הביתה. מפגש רווי כאב ודמע. חמישתנו מתנתקים מכל המתרחש בבית ומתכנסים בחדר. הלומי כאב ויגון – מחליטים החלטות של לוויה וקבורה.

למחרת, יום חמישי בבוקר, נפרדנו לעולמים. בחדר המתים של בית החולים "לניאדו" עמדנו מול הארון הפתוח והתבוננו בלב קרוע ובאהבה אין קץ בעידו שלנו, בפני המלאך שלו, בשלווה הנסוכה על פניו.

והקבורה. הקביעה האכזרית והמוחלטת של עובדת ה"אין".

ראשיתו של מסע יסורים. של מסע אל תהומות כאב שאין קצה לממדיו. של זכרון יום-יומי. של אהבה וכמיהה עזה. של געגועים אין-קץ. געגועים לדמותו המיוחדת, לחיוך, לחיבוק, למבט. לנגיעה.

 

לעידו.