שנה אחרי, נסענו לאיסלנד בעקבות עידו.

הלב נמשך לשם. לחוש. לגעת. לראות. לנסות להבין. לנשום את המקום שבו נשם את נשימותיו האחרונות. שבו חדל.

לפגוש את אלה שיצאו לחפשו בליל הסופה הנורא. להקים גל-עד לזכרו במקום שבו איבד את חייו, שבו אנחנו איבדנו אותו. מסע קשה משאול. מסע אל מעמקי הכאב, אל תחתיות היגון.

ביום שלישי, ה- 12.7.2005 איל וניר ממריאים מהארץ. יפעת מגיעה מלונדון. הם נפגשים בשדה התעופה של Reykjavik. למחרת, הם יוצאים לטרק ה- Laugavegur. גרדר ויוהן, אנשי יחידת החילוץ של Hella, מצטרפים אליהם. את מסעם הם מתחילים בקצהו האחר של השביל, בכיוון הפוך לזה שבו הלך עידו.

ביום השני למסע, בשל פציעה, ניר ויפעת חוזרים ל- Reykjavik. איל ממשיך עם חברי יחידת החילוץ.

בהמשך היום, ב- Alftavatn, איל פוגש את שומרת הבקתה, אשר שהתה שנה קודם-לכן ב-Hrafntinnusker, הבקתה אליה היה עידו בדרכו. במפגש מרגש היא מספרת לו, שיצאה לחפש את עידו בסופה הנוראה.

ביום שישי, ה - 15.7.2005 דני ואני נוחתים ב- Reykjavik ופוגשים את ניר ויפעת.

שבת, 16.7.2005.

כולנו נפגשים בבקתה ב- Hrafntinnusker. אנחנו מגיעים בעזרתם של קונסול הכבוד של ישראל ואנשי יחידת החילוץ. איל, שהגיע כבר ביום הקודם, מספר לנו שכשהגיע, דגל איסלנד שמונף במתחם הורד לחצי התורן - לזכרו של עידו.

התארגנות קצרה, ואנו בדרכנו למקום בו מצאו את עידו.

נופי האזור המדהימים כאילו לקוחים מעולם אחר: ישימון שחור-לבן, צחיח לחלוטין, שבו משטחי קרח לבנים-בוהקים שזורים במשטחי אפר וולקני וסלעי בזלת שחורים משחור. את המרחב האין-סופי חורצים ערוצים בהם זורמים מי ההפשרה של השלג והקרח. אין עץ. אין שיח. אין שום עצם במרחב. מזג האויר קודר. מאז הבוקר הוא מתאים למצב רוחנו. ניגוד מוחלט לשמיים הבהירים ולשמש הזורחת בימים הקודמים.

ואז, בצהרי היום, בעוד אנו בדרכנו, אנו חווים את תהפוכות מזג-האויר, את עוצמתו של הטבע. במהירות מדהימה מכסה אותנו ערפל כבד. הטמפרטורה צונחת וגשם זלעפות מכה בנו בעוז. אנו חווים מעט-קט ממה שחווה עידו. מתנסים בעוצמתו ובאכזריותו של מזג האויר הסוער באיסלנד. לדברי אנשי יחידת החילוץ, שנה קודם לכן מזג האויר היה סוער הרבה יותר, קשה הרבה יותר ואכזר הרבה יותר, והוא נטל מאיתנו לתמיד את עידו שלנו.

הולכים. הראות מוגבלת. בנוסף לערפל ולגשם הסוחף, גם הדמעות מסמאות.

מגיעים. המקום קרוב לבקתה עד כדי כאב. לו לפני שנה היתה הסופה מתעכבת כמה דקות... 

כאן, באמצע הכלום, על סלע בזלת שחור, מוקף בקרח, חיכה עידו למחלצים. כאן הם מצאו אותו. מאוחר מדי.

בכאב חסר-הגדרה בעוצמתו, משולב בקהות-חושים, ניצבנו סביב הסלע והתייחדנו עם עידו שלנו. בישימון הקרח הצחיח המכוסה אבני בזלת, בערפל כבד ובקור מקפיא, ערמנו אבני בזלת שחורות. לוח הזכרון שהבאנו מהבית, מישראל, נקבע ביניהן.

בנופי בראשית, לצד שביל Laugavegur, הקמנו גל-עד. במקום בו אבד לנו עידו – הנצחנו את שמו. את זכרו.

ועדיין - לא נתפס. לא נקלט.